אז נתחיל מהעובדה הראשונה שרוב האנשים אצלנו כאן בישראל לא יודעים…
הביטוי הנכון של השם הוא “דרבוקה” עם ד’, בניגוד ל”טרבוקה” עם ט’ שאנשים נוטים להגיד.
הדרבוקה (הידועה גם בשם Doumbek, Tablah או Derbeke) היא כלי ההקשה האייקוני ביותר במוזיקה של המזרח התיכון, ומנוגנת על ידי מתופפים רבים כבר למעלה מ-100 שנה. השם “דרבוקה” הגיע כנראה מהשורש “דאראב”, שפירושו בערבית “להכות”, או “מכה”.
מקורה הגיאוגרפי המקורי של הדרבוקה הוא מצרים, טורקיה וארמניה, אך היא הפכה לפופולרית מאוד בכל שוק המוזיקה המזרחית במדינות רבות ושונות.
על פי חוגים אקדמיים, מקורה מגיע לשלושה כלי הקשה שניגנו בעולם הערבי בימי הביניים: דריג’, קובה וכבאר.
אלמנטים איקונוגרפיים רבים מעידים על קיומה של הדרבוקה ככלי כבר במצרים העתיקה, מהממלכה התיכונה, כמו גם בבבל, עם “תופים לשתייה” (כ-1100 לפני הספירה), ואף בתרבויות השומריות.
גם התרבויות המסופוטמיות, האנטוליה ומרכז אסיה ניגנו בכלים דומים.
תופים בעלי צורת הגביע הנוכחית נמצאו גם בספרד, מורשת מתקופת אל אנדלוס, שבמהלכה האזור הדרומי של המדינה נשלט על ידי מוסלמים מ-711 עד 1492.
באופן מסורתי, הגוף של הדרבוקה היה עשוי מחומרים כמו חימר, עץ או מדי פעם, מתכת, והראש היה עשוי מעור דג או עור עיזים שנמתח על השפה העליונה. דרבוקות מודרניות עשויות עם גופי מתכת (בדרך כלל מברזל יצוק או אלומיניום) וראשי פלסטיק (סינטטי).
הדרבוקה זכתה לפופולריות כחלק מז’אנר מוזיקת העולם לאחר הופעתה הראשונה במוזיקה המערבית באמצע המאה ה-20. המלחין הצרפתי הקטור ברליוז היה הראשון שהציג תוף גביע בתוך הרכב מוזיקלי מערבי, באופרה שלו “Les Troyen”. בהמשך שימשה הדרבוקה לצד תזמורת כלי מיתר מאת חלים אל-דאב בהפקה של שנות החמישים “פנטסיה תחמיל”. עם זאת, הדרבוקה בולטת בעיקר בשימוש הארוך שלה בליווי רקדניות בטן, והיא ידועה בתור “פעימת הלב של ריקודי בטן”. מופעי ריקודי בטן כוללים בדרך כלל דואט של נגן הדרבוקה והרקדן.
ישנן לא מעט תמונות של נשים מנגנות בדרבוקות מסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. נשים שניגנו עבור קהלים לנשים בלבד היו נפוצות מאוד במצרים, מרוקו ואלג’יריה, בגלל ההפרדה המגדרית שהביא האיסלאם ותרבויות שבטיות אחרות.
להקות מוזיקה שמנגנות במדינות המזרח התיכון כוללות לפחות שתי דרבוקות, או גרסאות קצת יותר גדולות שלהן המכונה “סומבטית” ו”דוהולה”.
למרות שהדרבוקה נחשבת כבר במשך כמה עשורים ככלי מוזיקה עממית, היא החלה להיות מאומצת על ידי המוזיקה הקלאסית בתחילת המאה ה-20.
הדרבוקה מופיעה בתמונות רבות שצולמו במהלך קונגרס המוזיקה הערבית, שנערך בשנת 1932 באקדמיה הלאומית למוזיקה בקהיר, מצרים, ובהמשך, הדרבוקה אומצה על ידי מוזיקאים עממיים ממדינות לא ערביות כמו יוון ויוגוסלביה בהשפעת טורקיה.
אם כך לסיכום!
הדרבוקה אולי נראית כמו תוף פשוט… אך ההיסטוריה שלה עשירה מאוד ומלווה אותנו כבר לא מעט שנים. לתיפוף בדרבוקה יש מקום עצום באינספור ז’אנרים! הכל, ממוזיקה ים תיכונית, אל עבר רוק אתני והישר על מוזיקה אלקטרונית עם נגיעות אוריינטליות. הדרבוקה היא כלי נגינה קומפקטי, חזק ועמיד במיוחד, כיום ישנם סוגים רבים ושונים של דרבוקות, אשר מיוצרות בכל רחבי העולם, כאשר לכל סוג יש את הסאונד והעיצוב הייחודיים לה… לכן גם נגן או נגנית הדרבוקה יכולים להנות מאינספור עולמות נגינה מעניינים במהלך הנגינה שלהם.
